קצת אחרי מחצית היום בשישי מגיעה הבשורה העצובה על לכתו של משה, ז'ל. בבוקר עוד ניסיתי להבין מדוע לא ראיתי את אהוב ליבנו שיבדל'א, ר' יעיש, בימים שקדמו והבנתי שהוא אינו מש ממיטתו של אחיו. למרות קוצר הזמן, בערבה של שבת קודש, אני מבקשת מאנשי המועצה הדתית לבצע את כל ההכנות הנדרשות, כדי להביאו לקבורה בקדושה ובטהרה, בלי לסכן בחילול שבת את הקהל הגדול שיגיע מרחוק.
כשמשימות אלו נכנסו לפעולה, נשמתי לרגע וחשבתי על הבחירה שלו להטמן באדמתה של ירוחם.
כאיש השב הביתה, בערוב ימיו.
כי מעפר באנו ואל עפר נשוב.
ובמותו, לימד אותנו אהבת מקום.
בימי השבעה ביקשתי לינוק מסיפור ההתחלה.
1962, תפילת שחרית של שבת בבית הכנסת באקא, דרום מזרח מרוקו.
בשורת העליה מגיעה עד לשם,
לא בשם הציונות,
בשם קדושת הארץ.
1963, שעת לילה מאוחרת
המשאית עוצרת בלב מדבר
לא רמתיים
ירוחם
כי המחוייבות לאמא
עולה על כל חלום
והזדמנות
בארץ שנשקפה מסיפון הספינה
בלי שפה
ללא אמצעים
אל מפעל הסיבים
נחוש לשאת בעול הפרנסה
מוחל על כבודו
אך לא על הזכות להנהיג
מטקסטיל אל עבודת הבנין
הפעם לא לבד
מצוינות ונחישות, שסללה את הדרך אל סולל בונה
כמו בכפר, גם כאן
בלי תודעת קיפוח
רק מאבק למען החיים עצמם
כשהפנקס האדום מוחלף
כששפת האם
לא פותחת דלתות
והארץ לא תשקוט
קרועת לב אך נושמת
ששה ימים של מלחמה
וחבורת לוחמים שגוייסו לבנות את חוסנה מבית
טמפו, קציעות, הג'א, כניסה למקלטים, כיבוי אורות בדירות
מילים אלו נכתבות בראשית חודש שבט,
חודש שמביא עימו התחדשות וברכה לעולם, דרך פירות האדמה
חודש בו אנו מעלים ומהללים את זכרו של הבאבא סאלי,
שתמונתו זכתה למקום של כבוד במשכנו של משה
כמו גם תמונתו של בן גוריון
'הזקן' בו תמך על אף האיומים
יחסי אחים נרקמו
בצילו של בית המגורים הצנוע בשדה בוקר
שנים של הערצה למנהיג המדינה היהודית
ממדבריות האטלס ועד מדבריות הנגב
ובקשה צנועה אחת
רבות דובר על איש החסד העצום שהיה
ועלי הלך קסם הבניין
ממיטת העץ בשיכון הצנוע בירוחם
ועד גורדי השחקים באזורי הביקוש
יסודות שנקשרו קשר עמוק אל האדמה הטובה והחכמה
הותירו אותו עייף מן המסע
בלי לעצור לרגע לחבוש את פצעיו
זו שהביאה אותו ארצה
וזו שעטפה אותו
כששב הביתה מן הדרך
אל אמא
אדמה
