רוני בריק - נשיא כבוד התאחדות בוני הארץ

משה אביסרור היה איש הנגב. כן, את זה הרי כולכם יודעים. אבל כשמדברים על משה צריך להבין, שזה לא רק עניין גאוגרפי. זה עניין נפשי. משה אביסרור, עבור עשרות אלפי אנשים, היה הסמל של הנגב. אותו הנגב שחלם בן גוריון וסימל את הציונות, אותו הנגב שהקימו עולים חדשים, אותו נגב ששנים מדינת ישראל התעלמה ממנו. זה הנגב שמשה עמד על הגבעות שלו לפני עשרות שנים והחליט שמשימתו בחיים תהיה לבנות בו חיים, לא רק עבורו ועבור משפחתו - אלה עבור המוני אנשים.

בימים שבהם החל משה את דרכו המקצועית, צריך היה להיות אז איש יוצא דופן כדי להחליט להישאר בנגב. להישאר ולהילחם. אבל משה היה עקשן לא קטן ואחד שלא מתרגש מעבודה קשה וממכשולים, אז הוא הלך על זה. מזה הלך? רץ.
אני בן דור ילדיו של משה, נופי הנגב שאני מכיר מילדות הם נופים של מדבר ונווה מדבר בצפונו שבכל נסיעה שלנו לדרום היינו מגלים מחדש עד כמה הוא צמח. נתיבות, שדרות, באר שבע, הממלכה של משה אביסרור, נולדה בקושי, צמחה בקושי אבל הפכה בזכות אנשים טובים למקומות שאנשים אוהבים לחיות בהם. משה היה ונשאר אחד מהבולטים באנשים האלה.
עשרות שנים אני פעיל בהתאחדות הקבלנים ומלווה את ארגוני הקבלנים מקרוב. ראיתי איך משה במו ידיו הרים את השברים של ארגון בבאר שבע ובנה אותו מחדש, והפך אותו לאחד מהארגונים החזקים של ענף הבנייה בישראל. ארגון שכל מילה שיוצאת ממנו מהדהדת במסדרונות של ראשי הערים בנגב, של מקבלי ההחלטות בתל אביב ושל שרי וראשי הממשלה בירושלים. אם יש הישג אחד שעליו חובה להצביע שמשאיר משה אחריו הוא, שאין דבר כזה יותר, לא לספור את הנגב כשמדברים על הצרכים של בנייה והתשתיות במדינת ישראל. קשה להסביר למי שלא ישב בישיבות וועדות הכנסת או בפגישות אין ספור עם שרים ופקידי ממשל בכירים, כמה ההישג הזה חשוב לכל מי שחי בנגב היום ולכל מי שיחיו בו בעתיד.
אין ספק שמעבר לעובדה שמשה אביסרור היה אגדה עסקית כבר בחייו, הוא נשאר בלב של המוני אנשים ולא בכדי. האיש הזה שם לעצמו מטרות רבות והשיג אותן, אבל לא שכח לרגע מאיפה בא ולאן הוא הולך. חלק בלתי נפרד ממנו היה האדם שנותן ונותן בחזרה לחברה. תרומות, עזרה ותמיכה היו חלק מ"דו"ח האפס" של לעשות עסקים בעיני משה. כשתכנן משהו כבר ידע שבדרך יעצור ויחלק חלק מרווחיו לנזקקים, יתמוך בחיילים, יסייע למשפחות שמר היה גורלן, יקדם את הרפואה וההשכלה בקהילה שלו בלי הפסק. אני מנחש שעל רוב הדברים רובנו לא שמענו ולא נשמע כי משה לא עשה את זה כדי להיות חשוב. הוא עשה את זה כדי להיות שמח.
משה היה איש של אנשים, ובטח יהיו עוד שיאמרו ממש את המילים האלה עליו כמוני. פשוט כי זה נכון. ואולי הנקודה רגישה ביותר שלו והחזקה ביותר שלו באותה מידה, היתה המשפחה. מהופנטים היינו מביטים בו בערוב ימיו, מוקף במשפחה בכל מקום אליו הגיע. מוקף באהבה ומוקף בהערצה של בני הדורות הצעירים שהעמיד. בכך זכה משה לחסד ולרחמים כבר כאן בחיים האלה. מתנה שלא רבים זוכים לה בחייהם. סמל יפה להצלחתו עם המשפחה היא ההצלחה האדירה של ילדיו ונכדיו שהמשיכו את המפעל שלו וכיום בונים את בארץ כולה ושמם נישא למרחוק.
ברמה האישית, אני זוכר את משה בעיקר כאדם חכם. חוכמת רחוב מתובלת בהמון ידע וניסיון. אדם כזה שמציץ לרגע בדוחות או בתוכניות ויודע מיד מה יעבוד ומה לא. בהתאחדות, מאז שהייתי פעיל צעיר מאוד, עקבתי אחרי הדברים שאמר ועשה. הוא היה מגיע לישיבות הנשיאות בתל אביב ולא הרפה מחברי ההנהלה עד שהיה בטוח שילחמו בצורה נאותה על צרכי הענף והנגב. "אל תראה לי הצעה", הוא היה אומר, בלי להסתיר כעסו על נציג הנהלת ההתאחדות, בכל פעם שאחד כזה לא התכונן. "תראה לי תוכנית עם מטרה בסוף". תודה על זה, משה, למדתי ממך ואני מיישם.
נוח על משכבך בשלום משה אביסרור,
ושלא תדעו עוד צער בני משפחת אביסרור.